פירוט מודל מחאתי של הירשמן 

חברתי הטובה גלי ויינרב מציינת  שמאז שהחלו המחאות השבועיות נגד הרפורמה המשפטית, דעך מעט השיח בקרב המוחים על השגת דרכונים זרים, וזה די הגיוני. 

הרי כשנלחמים, לא בורחים , קשה לעשות את שניהם במקביל. 

זה גם מה שמנבא המודל שהוצג בספר המכונן Exit, Voice and Loyalty, שחיבר אלברט הירשמן ויצא לאור ב?1970.

הספר הוותיק הציע מודל לניבוי התנהגות אנשים כשהם נתקלים במערכת שאינה מתפקדת לשביעות רצונם, בכל תחום בחיינו - ממערכות יחסים פרטיות, דרך שירותים צרכניים ומקומות עבודה ועד רמת המדינה. הרעיון שעומד בבסיסו פשוט, אבל עושה סדר: כשאנחנו מאוכזבים ממערכת מסוימת, אנחנו יכולים לזעוק או לעזוב. מידת הנאמנות שלנו קובעת מתי יגיעו מים עד נפש וכבר לא נוכל להימנע מנקיטת אחת הפעולות הללו. נאמנות היא גם אחד הגורמים שיקבעו כמה נשקיע בזעקה לפני שנעזוב.

על רקע המחאה בישראל, תופעות "ההתפטרות הגדולה" ו"ההתפטרות השקטה" בעולם העבודה, נטישת הצייצנים את טוויטר ואירועים נוספים, בדקנו איך השתנה המודל "עזיבה, קול ונאמנות" לאורך השנים, ובאילו מובנים הוא רלוונטי היום.

בואו נראה את המחיר שהאדם מוכן לשלם.

                                   המחיר שהאדם עשוי לשלם בבוא הזמן

הירשמן טוען שכאשר המצב נתפס כהפיך, יש ליחידים רצון "לאזן" את המערכת באמצעות הבעת דעתם, אבל להשמעת קול יש תמיד מחיר - הוא עשוי להיות נמוך, לדוגמה המאמץ הכרוך בכתיבת פוסט שיימינג על נותן שירות, או גבוה, כמו הסיכון במחאה נגד משטר טוטליטרי.

וכן, כאשר חוסר הנחת מהמערכת גובר, מגיע השלב שבו לשתיקה יש מחיר גבוה יותר מאשר לפעולה. 

בשלב הזה כנראה נתחיל להתמרמר. אם ההתמרמרות תיענה בחיוב וייעשו מאמצי תיקון מסוימים, הרי שהדילמה תיפתר במידת מה. אם הקריאות לא ייענו או שעלות השמעת הקול תהיה גבוהה מדי, נגיע לצומת החלטות: להמשיך או לעזוב.

לפי המודל הזה, "נאמנות" היא כל כוח שגורם לנו להישאר. הירשמן מגדיר אותה מחויבות רגשית, אבל גם עלות ההחלפה והיעדר אלטרנטיבות. אם התסכול גובר על הנאמנות, והשימוש בקול לא עזר, נבחר בעזיבה.

הדילמה אינה רק של האדם היחיד אלא גם של הארגון: איך לחזק את הנאמנות כדי להרחיק ככל האפשר את המועד שבו יחידים מתחילים לתהות אם למחות או לברוח. ואם כבר הגענו למועד הזה, כמה זעקה לאפשר? האם יש משמעות למתן אפשרות לזעקה אם בסופו של דבר לא מתקנים את המצב? אולי דווקא כדאי לתת ליחידים מרירים מאוד פתח יציאה קל, כדי שלא ידביקו אחרים במרמורם?

ניתן לראות כי המודל של הירשמן משמש כיום חוקרים לבחינת סוגיות אקטואליות בדרכים רבות. לדוגמה, בירון חוקרת אילו אנשים יבחרו להשמיע קול ואילו יבחרו בעזיבה. "אדם בר?העסקה יעזוב מהר יותר", היא אומרת. "כמו כן, יש יותר סיכוי לעזיבה אצל אדם שקל לו להתמודד עם חוסר ודאות. ההיסטוריה האישית משפיעה - מי שעשה כבר מעבר אחד אולי יסיק מתוצאות המעבר הקודם לגבי העתיד. אם ההגירה הייתה מוצלחת אולי הוא יסתכן בעוד אחת. זה נכון, אגב, גם לגבי השמעת קול. אם חווינו תוצאה טובה של השמעת קול נשוב להשמיע אותה.

לפי המודל של הירשמן, מי שיודע שאין לו לאן ללכת עלול לצעוק את הצעקה החזקה ביותר, כי אין לו חלופה. אפשר לראות זאת, לדוגמה, במחאות Black Lives Matter בארה"ב. עבור רוב המשתתפים, הצעקה לא נועדה לשנות מדיניות מסוימת של ממשלת ארה"ב. היא הייתה בעיקר זעקת תסכול. מדוע לא רואים יותר מחאות כאלה? כנראה משום שרוב חסרי הקול והאלטרנטיבה בוחרים בגישה הרביעית, העזיבה הפנימית. הם ממשיכים בחייהם, אבל חשק רב אין שם.